התנ"ך, לא היה ולא נברא
יום שבת, 21 ביולי 2001, 23:00 מאת: מערכת וואלה!
אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם.מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה.
לא רק אזרחי ישראל ובני העם היהודי, סביר להניח שרבים מתושבי העולם כולו יזדעזעו למקרא העובדות הידועות זה מכבר לארכיאולוגים החופרים בארץ ישראל. בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביחסם של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי. מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא, הארכיאולוגיה וההיסטוריה של עם ישראל, שעד עתה חיפשו בשטח את ההוכחות לאמיתות סיפורי התנ"ך, מסכימים כעת כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בו.
קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, היתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, היתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני.
כבן העם היהודי וכתלמיד האסכולה המקראית, אני מודע לגודל התסכול הנובע מהפער בין הציפיות להוכחת התנ"ך כמקור היסטורי, לבין העובדות הנחשפות בשטח. אני חווה את ההכרה הזאת "על בשרי" ואני בודק, מבקר ומתקן קודם כל את פרשנויותי ומסקנותי הקודמות, לצד ביקורת ופרשנות מחודשת של עבודות עמיתי.
אני מתכוון להציג לפניכם בקיצור את תולדותיה הקצרים של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, להדגיש את שלבי המשבר והמהפכהשמתרחשים בעשור האחרון, ולבסוף אנסה לברר מדוע העובדותהמתבררות אינן מחלחלת אל תודעת הציבור הרחב.
הארכיאולוגיה מתגייסת:
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל התפתחה כמדע בשלב מאוחר יחסית, בשלהי המאה ה19- ובתחילת המאה ה20-. התרבויות האימפריאליות של מצרים, מסופוטמיה, יוון ורומא היו היעד הארכיאולוגי הראשון לחוקרים שחיפשו עדויות מרשימות מן העבר, לרוב בשירות המוזיאונים הגדולים בלונדון, פאריס וברלין. השלב הזה פסח למעשה על ארץ ישראל הקטנה, שהיתה גם מגוונת ומקוטעת מבחינה גיאוגרפית. בארץ לא היו תנאים להתפתחותה של ממלכה נרחבת וממילא לא יכלו לקום בה מפעלי ראווה כמו המקדשים המצריים, או הארמונות המסופוטמיים.
הדחיפה העיקרית למחקר הארכיאולוגי בא"י היתה דתית, ומקורה בזיקה של הארץ לכתבי הקודש. אסכולת ביקורת המקרא, שפרחה בגרמניה החל במחצית השנייה של המאה ה19-, עירערה על ההיסטוריות של סיפורי המקרא וטענה כי ההיסטוריוגרפיה המקראית נוסחה, ובמידה רבה גם "הומצאה" בימי גלות בבל. חוקרי המקרא, בעיקר הגרמנים, טענו כי תולדות עם ישראל כרצף של אירועים, החל מימי אברהם יצחק ויעקב, דרך הירידה למצרים, השיעבוד, יציאת מצרים וכלה בכיבוש הארץ והתנחלות שבטי ישראל - אינם אלא שחזורים מאוחרים של העבר, שייעודם תיאולוגי.
רק הארכיאולוגיה יכלה להפריך את התאוריה הזאת והיא יצאה לדרך. ראשוני החופרים ביריחו ושכם היו חוקרי מקרא שחיפשו בתחילת המאה את שרידי הערים המקראיות. תנופה גדולה קיבל המחקר עם הגעתו של ויליאם פוקסוול אולברייט, חוקר של ארץ ישראל והמזרח הקדום. אולברייט, אמריקאי, בנו של כומר ממוצא צ'יליאני, החל לפעול בארץ ישראל בתחילת שנות העשרים וגישתו המוצהרת קבעה כי הארכיאולוגיה היא האמצעי המדעי העיקרי להפרכת הטענות הביקורתיות נגד ההיסטוריות של סיפורי המקרא, בעיקר של אסכולת ולהאוזן.
אולברייט האמין כי המקרא הוא מסמך היסטורי, שאמנם עבר שלבי עריכה אחדים, אך ביסודו משקף את המציאות הקדומה. הוא היה משוכנע שאם ייחשפו השרידים הקדומים בארץ ישראל, הם יספקו הוכחות חד-משמעיות לאמיתותם ההיסטורית של המאורעות הנוגעים לעם ישראל בארצו.
הארכיאולוגיה המקראית שהתפתחה בעקבות אולברייט ותלמידיו, הובילה לעריכת חפירות נרחבות בתלים המקראיים החשובים: מגידו, לכיש, גזר, שכם, יריחו, ירושלים, העי, גבעון, בית שאן, בית שמש, חצור, תענך, ועוד.
ידין משוטט בארצות המקרא:
בשנות החמישים, השישים והשבעים שיגשגה הארכיאולוגיה באסכולה המקראית, ללא התלבטות וללא דיון בשאלות תאורטיות. הדרך היתה סלולה וברורה: כל ממצא שנחשף תרם לבניית התמונה הכוללת. ספרי היסוד בארכיאולוגיה תמיד נקשרו אל המקרא, או ל"ארץ הקודש": יגאל ידין כתב את "תורת המלחמה בארצות המקרא", יוחנן אהרוני את"אטלס כרטא לתקופת המקרא" ועוד.
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל מילאה את ייעודה: יצירת תמונה הרמונית של העבר, המבוססת על התאמה בין המקורות הספרותיים לממצא הארכיאולוגי בשטח. החוקרים התמחו בצדדים נבחרים של הממצא, כמו כלי חרס, כלי נשק, תעודות בכתב, ארכיטקטורה, חפצי אמנות וכדומה, והציגו רצף טיפולוגי מרשים בפירוטו ובאמינותו. תכופות טענו כי אנו מיטיבים להבחין בין כלי החרס של המאה ה11- לעומת אלה של המאה העשירית לפני הספירה, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להבדיל בין המאות העשירית וה11- לספירה!
הקבלות בין הארכיאולוגיה להיסטוריה המצרית, כמו למשל הזכרת מסע שישק לארץ ישראל במקרא ובתבליטים מצריים, איפשרו את ביסוס הכרונולוגיה הישראלית. ובקיצור, תמונת הפאזל הלכה ונשלמה.הארכיאולוגים שאימצו בהתלהבות את הגישה המקראית חשפו את "תקופת המקרא", שקיבלה משמעות נרחבת מעבר לתחומיה הכרונולוגיים, ובספרי המבוא שולבו גם פרקים הנוגעים לפרה-היסטוריה של ארץ ישראל בתקופות שקודמות במאות אלפי שנים לתקופת המקרא.
וכך, חקרנו ותיארנו ולימדנו את תקופת האבות (וגם את "ביצורי החקסוס"), את מבנה הערים הכנעניות האדירות ואת הריסתן בידי בני ישראל במסע כיבוש הארץ, את גבולות נחלותיהם של שבטי ישראל, את יישובי ההתנחלות שהתאפיינו ב"בורות התנחלות" ו"קנקני התנחלות", את "שערי שלמה" בחצור, מגידו וגזר, את "אורוות שלמה" (או אחאב), את "מכרות שלמה" בתמנע, ויש אף כאלה שהגדילו (ועדיין מגדילים) לעשות ומצאו את הר סיני בהר כרכום בנגב, או את מזבח יהושע בהר עיבל.
תמונת הפאזל מתערפלת:
אט אט החלו להיווצר בקיעים בתמונה. באופן פרדוקסלי נוצר מצב שבו התגליות הרבות החלו לערער את האמינות ההיסטורית של התיאור המקראי, במקום לחזק אותה. שלב המשבר החל. זהו השלב שבו התיאוריות אינן מצליחות לפתור מספר גדל והולך של אנומליות, ההסברים נהיים מסורבלים ובלתי אלגנטיים, ותמונת הפאזל מתערפלת, ומתברר כי אינה ניתנת להשלמה. אציג כמה דוגמאות להתמוטטות התמונה ההרמונית.
תקופת האבות: החוקרים התקשו להסכים ביניהם מהי התקופה הארכיאולוגית ההולמת את תקופת האבות. מתי חיו אברהם, יצחק ויעקב? מתי נקנתה מערת המכפלה ושימשה לקבורת האבות והאמהות? על פי הכרונולוגיה המקראית, שלמה הקים את המקדש 480 שנה לאחר יציאת מצרים (מלכים א', ו' 1(. אך לכך יש להוסיף 430 שנה של שהייה במצרים (שמות י"ב, 40( ואת תוחלת החיים המופלגת של האבות, ומתקבל תאריך במאה ה-21 לפנה"ס להגירת אברהם לכנען.
בחפירות לא נתגלו שום עדויות שיכולות לאשש כרונולוגיה כזאת. אולברייט טען בתחילת שנות ה-60 בזכות הקבלתה של תקופת נדודי אברהם לתקופת הברונזה הביניימית (המאות 22 עד 20 לפנה"ס), אולם בנימין מזר, אבי הענף הישראלי של הארכיאולוגיה המקראית, הציע לזהות את הרקע ההיסטורי של תקופת האבות, אלף שנה מאוחר יותר,במאה ה-11 לפני הספירה, כלומר כבר במהלך "תקופת ההתנחלות". אחרים שללו את ההיסטוריות של הסיפורים וראו בהם אגדות על אבות שסופרו בממלכת יהודה. בכל מקרה, הקונסנזוס החל להתערער.
יציאת מצרים, הנדודים במדבר והר סיני: התעודות המצריות הרבות הידועות לנו כלל אינן מזכירות את שהיית בני ישראל במצרים, או את אירוע יציאת מצרים. בתעודות רבות נזכר אמנם הנוהג של רועים-נוודים (המכונים שאסו) להיכנס לתחום מצרים בעתות בצורת ורעב ולהתנחל בשולי הדלתה של הנילוס, אולם לא היה זה אירוע יחיד: אירועים כאלה התרחשו לעתים מזומנות במשך אלפי שנים ולא היו תופעה יוצאת דופן (פרופ' אברהם מלמט, מאחרוני המצדדים בהיסטוריות של התיאור המקראי, הרחיב את נוסח המקרא "שלח את עמי" ל-,Let my people go and go and go שפירושו: "תן לעמי ללכת, וללכת, וללכת".
דורות של חוקרים ניסו לאתר את מיקומו של הר סיני ואת תחנות שבטי ישראל במדבר. למרות המחקרים המאומצים לא נתגלה אפילו אתר אחד שיכול להתאים לתמונה המקראית
עוצמתה של המסורת מניעה גם כיום חוקרים "לגלות" את הר סיני בצפון חיג'אז, או - כפי שכבר הזכרתי - בהר כרכום שבנגב. אירועים מרכזיים אלה בתולדה הישראלית אינם זוכים לאישור בתעודות חיצוניות למקרא, או בממצא הארכיאולוגי. מרבית ההיסטוריונים מסכימים כיום כי במקרה הטוב, השהייה במצרים והיציאה ממנה היו נחלתן של משפחות אחדות, וסיפורן הפרטי הורחב ו"הולאם" לצורכי האידיאולוגיה התיאולוגית.
כיבוש הארץ: אחד היסודות המעצבים של עם ישראל בהיסטוריוגרפיה המקראית הוא הסיפור על כיבוש הארץ מידי הכנענים. והנה, הקשיים החמורים ביותר נתגלעו דווקא בניסיונות לאתר את העדויות הארכיאולוגיות לסיפורי המקרא על כיבוש הארץ בידי בני ישראל.
חפירות חוזרות ונשנות שקיימו משלחות שונות ביריחו ובעי - שתי הערים שכיבושן מתואר בפירוט הרב ביותר בספר יהושע - איכזבו קשות. למרות מאמצי החופרים התברר כי בשלהי המאה ה-,13 בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, בתקופה המוסכמת כתקופת הכיבוש, בשני התלים כלל לא היו קיימות ערים וכמובן שלא היו חומות שניתן היה להפילן.
חוקרי מקרא הציעו כבר לפני יובל שנים לראות בסיפורי כיבוש אלה אגדות ותו לא, אולם ככל שהלכו ונתרבו האתרים שנחשפו והתברר כי היישובים חרבו או ניטשו בפרקי זמן שונים, התחזקה המסקנה כי אין יסוד עובדתי לסיפור המקראי על כיבוש ארץ ישראל על ידי שבטי ישראל במסע צבאי בהנהגת יהושע.
הערים הכנעניות: המקרא מאדיר את עוצמתן ואת ביצוריהן של הערים הכנעניות שנכבשו על ידי בני ישראל: "ערים גדלת ובצרת בשמים" (דברים ט' 1(. בפועל, בכל האתרים שנחשפו התגלו שרידים של יישובים בלתי מבוצרים, כאשר במקרים רבים היו באתר רק מבנים מעטים של ארמון השליט ולא עיר של ממש. התרבות העירונית בארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת התפוררה בתהליך שנמשך מאות שנים ולא נבע מכיבוש צבאי. יתרה מכך, התיאור המקראי אינו מכיר את המציאות הגיאופוליטית בארץ. ארץ ישראל היתה נתונה לשלטון מצרי עד אמצע המאה ה-12 לפנה"ס. המצרים ניהלו את שלטונם ממרכזי מינהל שהוקמו בעזה, יפו ובית-שאן. ממצאים מצריים התגלו גם ביישובים רבים משני עברי הירדן. נוכחות בולטת זו כלל אינה נזכרת בתיאור המקראי, וברור כי היא לא היתה מוכרת למחבר התיאור ולעורכים שלו.
אז מי אנחנו:
הממצא הארכיאולוגי סותר בבירור את התמונה המקראית: ערי כנען לא היו אדירות ולא היו מבוצרות וראשן לא היה בשמים. גבורת הכובשים, מעטים מול רבים, וישועות האל שנלחם לעמו הן שחזור תיאולוגי חסר בסיס עובדתי.
מוצא הישראלים: שילוב המסקנות מן הפרשות הקודמות הנוגעות לשלבי ההתהוות של עם ישראל עורר את הדיון בשאלת היסוד - הזהות של עם ישראל. אם אין עדויות על יציאת מצרים, על מסע במדבר, ואם הסיפור על כיבוש צבאי של ערים בצורות מופרך על ידי הארכיאולוגיה, מי היו אותם בני ישראל?
הממצא הארכיאולוגי אימת עובדה חשובה: בתחילת תקופת הברזל, בשלב המזוהה עם "תקופת ההתנחלות", נוסדו באזור ההר המרכזי של ארץ ישראל מאות יישובים קטנים, שחיו בהם חקלאים עובדי אדמה ומגדלי צאן. אם לא הגיעו ממצרים, מנין הופיעו המתיישבים הללו?
נדמה לי שכיום אין כבר תומכים למודל המקראי של "הכיבוש הצבאי" (האחרון היה יגאל ידין). חוקרים אחדים עדיין מחזיקים בדעה שהישראלים היו נוודים שהגיעו מעבר הירדן והתנחלו "בהתנחלות שקטה" באזורי ההר של הארץ (מודל שפותח על ידי החוקרים הגרמנים אלברכט אלט ומרטין נות ואומץ על ידי בנימין מזר ויוחנן אהרוני).
שני חוקרים אמריקאים, ג'ורג' מנדנהול ונורמן גוטוולד פיתחו את "התיאוריה הסוציולוגית", לפיה המתיישבים החדשים הם כנענים תושבי הכפרים באזור החוף, שקצו בשלטון העריץ של מלכיהם. האיכרים מרדו תוך נטישת ממלכות העיר בעמקים והתנחלו באזור ההר, שלא היה מיושב קודם לכן.
ישראל פינקלשטיין הציע לראות במתיישבים את הרועים הפסטורלים שנדדו באזור ההר בכל תקופת הברונזה המאוחרת (נמצאו בתי הקברות שלהם, ללא יישובים). על פי שחזורו קיימו הרועים במהלך תקופת הברונזה המאוחרת כלכלת חליפין של בשר תמורת דגנים עם תושבי העמקים. עם התפוררות המערך העירוני והחקלאי בעמקים, נאלצו הנוודים לייצר את הדגנים בעצמם ומכאן התמריץ להתנחלותם.
הממלכה המאוחדת ומעמדה של ירושלים: הארכיאולוגיה גרמה לתפנית גם בשחזור המציאות בפרק הזמן המכונה "תקופת הממלכה המאוחדת" של דוד ושלמה. תקופה זו מתוארת במקרא כפסגת העצמאות המדינית, הצבאית והכלכלית של עם ישראל בימי קדם; בעקבות כיבושי דוד השתרעה האימפריה של דוד ושלמה מנהר הפרת ועד עזה ("כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, בכל מלכי עבר הנהר" מלכים א', ה' 4). אבל הממצא הארכיאולוגי ביישובים רבים הראה, כי מפעלי הבנייה המיוחסים במקרא לתקופה זו דלים בעוצמתם ובהיקפם. שלוש הערים, חצור, מגידו וגזר, הנזכרות בין מפעלי הבנייה של שלמה, נחפרו בהיקף רחב בשכבות המתאימות. חצור היתה מבוצרת רק במחצית שטחה של העיר העליונה, בשטח של 30 דונם בלבד (מתוך שטח כולל של 700 דונם שהיו מיושבים בתקופת הברונזה); בגזר היתה ככל הנראה רק מצודה מוקפת בחומת סוגרים (חומה בנויה משני קירות עם רווח ביניהם, שהוקמה במקום חומה מלאה בתקופות של מחסור במשאבים) בשטח מצומצם ומגידו כלל לא היתה מבוצרת בחומה.
ירושלים הקטנה:
התמונה מסתבכת עוד יותר לאור ממצאי החפירות בירושלים, בירת הממלכה המאוחדת. חלקים נרחבים של העיר נחפרו ב-150 השנים האחרונות. בחפירות התגלו שרידים מרשימים מתקופת הברונזה התיכונה ומתקופת הברזל ב' (ימי ממלכת יהודה). מימי הממלכה המאוחדת (גם לפי הכרונולוגיה המוסכמת) לא נמצאו שרידי בנייה, והתגלה רק קומץ של חרסים. לאור השתמרות השרידים מתקופות קדומות ומאוחרות יותר, ברור כי ירושלים בימי דוד ושלמה היתה עיר קטנה, אולי היתה בה מצודת מלך קטנה, אך בכל אופן זו לא היתה בירת האימפריה המתוארת בספרי המקרא. מחברי התיאור המקראי הכירו את ירושלים במאה השמינית לפני הספירה, על חומותיה ושרידיה העשירים שנחפרו בחלקי העיר השונים, והשליכו את תמונתה המאוחרת לימי הממלכה המאוחדת. ירושלים זכתה למעמדה המרכזי אחרי חורבן שומרון, יריבתה הצפונית, בשנת 722 לפנה"ס.
הממצא הארכיאולוגי, אם כן, משתלב היטב במסקנות חוקרי המקרא הביקורתיים. דוד ושלמה היו שליטיהן של ממלכות שבטיות שחלשו על אזורים קטנים: הראשון בחברון והאחרון בירושלים. במקביל לכך החלה להתארגן ממלכה נפרדת בהר שומרון, הבאה לידי ביטוי בסיפורים על מלכות שאול. ישראל ויהודה היו מלכתחילה שתי ממלכות נפרדות, עצמאיות, ולעתים קרובות יריבות זו לזו. מכאן, הממלכה המאוחדת הגדולה היא יצירה היסטוריוסופית דמיונית, שחוברה בשלהי ימי ממלכת יהודה לכל המוקדם. אולי ההוכחה המכרעת לכך היא העובדה שאיננו מכירים את שמה של ממלכה זו.
לצד הבחינות ההיסטוריות והפוליטיות מתעוררים גם ספקות בנוגע לאמינות הנתונים אודות האמונה והפולחן. התיאוריות על האימוץ המאוחר של המונותאיזם בממלכות ישראל ויהודה קיבלו חיזוק עם גילוי כתובות בעברית עתיקה המזכירות זוג אלים: יהוה ואשרתו. בשני אתרים, כונתילת עג'רוד בדרום הר הנגב ובחר אל-כום בשפלת יהודה, התגלו כתובות בעברית המזכירות את 'יהוה ואשרתה', 'יהוה שמרן ואשרתה', 'יהוה תמן ואשרתו'. הכותבים הכירו זוג אלים: יהוה ובת זוגו אשרה, ומברכים בשם זוג האלים. הכתובות הן מן המאה ה-8 לפנה"ס והן מאששות את ההנחה שגם המונותאיזם, כדת ממלכתית, איננו אלא חידוש של שלהי ימי ממלכת יהודה, אחרי חורבן ממלכת ישראל.
איום על זכותנו:
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל משלימה בסוף המאה העשרים את תהליך המעבר לעצמאות מדעית. היא מוכנה להתעמת עם ממצאי מחקר המקרא וההיסטוריה הקדומה כדיסציפלינה שוות ערך. אך במקביל מתרחשת תופעה מרתקת של התעלמות מצד החברה הישראלית. רבים מן הממצאים המוזכרים לעיל מוכרים וידועים כבר עשרות שנים. הספרות המקצועית בתחומי הארכיאולוגיה, המקרא וההיסטוריה של עם ישראל מרבה לדון בהם בעשרות ספרים ובמאות מאמרים. גם אם לא כל החוקרים מקבלים את כל הטענות המובאות בדוגמאות שהצגתי, הרי שרוב החוקרים מאמצים את עיקרן.
ובכל זאת, אין הדעות המהפכניות הללו חודרות לתודעת הציבור. לפני כשנה פירסם עמיתי, ההיסטוריון פרופ' נדב נאמן, מאמר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" תחת הכותרת "להוציא את התנ"ך מארון הספרים היהודי", ואמות הספים לא נעו.
ההיסטוריוגרפיה המקראית היתה לאחת מאבני היסוד בהבניית הזהות הלאומית של החברה הישראלית היהודית. האוכלוסייה החילונית בישראל, אשר דחתה את היסודות ההלכתיים של היהדות המבוססים על התלמוד, אימצה אל לבה את התנ"ך. ההיסטוריוגרפיה המקראית המבוטאת בתורה ובספרי יהושע, שופטים, מלכים ודברי הימים, שהתחברה כיצירה אידיאולוגית תיאולוגית, הפכה בישראל החילונית לבסיס התרבות. הידוק הזיקה לארץ ולנופיה תועל אל הארכיאולוגיה, שהפכה ל"תחביב לאומי" וחשפה את שרידי האבות והמלכים של עם ישראל.
הרצף המקראי של שלשלת הדורות מאברהם דרך משה ושלמה ועד לחורבן הבית הראשון הוא אבן פינה בלימודי ההיסטוריה והתנ"ך ומשוקע בלימודי הספרות וידיעת הארץ בבתי הספר היסודיים. חגי ישראל העיקריים, פסח, שבועות וסוכות, הנחגגים ממלכתית מגיל הגן, מעוגנים בתיאור המקראי של אירועי יציאת מצרים, הנדודים במדבר ומתן התורה בהר סיני. במשך שנים, הרבה לפני פרוץ הוויכוח על "ארץ ישראל השלמה", שימשו המקרא והארכיאולוגיה יסוד להידוק הקשר עם הארץ, ובסיס לתחושת הבעלות עליה.
ערעור על מהימנות התיאורים המקראיים נתפש כערעור על "זכותנו ההיסטורית על הארץ" וכניתוץ של מיתוס העם המחדש את מלכות ישראל הקדומה. יסודות סמליים אלה מהווים מרכיב כל כך חשוב בהבניית הזהות הישראלית, עד כי כל ניסיון לתהות על אמיתותם נתקל בעוינות, או התעלמות.
מעניין לציין, כי נטייה כזאת בקרב החברה הישראלית החילונית הולכת יד ביד עם הלך הרוח בקרב קבוצות נוצריות משכילות. בהרצאותי בחו"ל לפני קהילות של חובבי מקרא נוצרים חשתי בעוינות דומה: במקרה זה הפגיעה היא ביסודות אמונתם הפונדמנטליסטית הדתית.
מתברר כי החברה הישראלית בשלה בחלקה להכיר בעוול שנעשה לתושבי הארץ הערבים, מוכנה לקבל את שוויון הזכויות של הנשים בחברה, אך אינה חסונה דיה לאמץ את העובדות הארכיאולוגיות המנתצות את המיתוס המקראי. בסיכומו של דבר, "ישראל" נזכר כשבט (ללא טריטוריה) בכתובת מצרית בודדת מימי מרנפתח (1208 לפנה"ס) ואחר כך נעלם. הכינוי "בית דוד" מופיע כשמה של ממלכת יהודה מהמאה התשיעית בכתובת ארמית מדן ובכתובת מואבית מדיבון. את הקיום ההיסטורי של ממלכות ישראל ויהודה ניתן אם כן להתחיל ולהכיר החל מהמאה התשיעית לפני הספירה. יחסית לעמים אחרים, המשויכים לתרבות המערבית, זו תקופה קדומה למדי ואולי זו נחמה מסוימת למישנזקק לה.
פרופ' זאב הרצוג מלמד בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. השתתף בחפירות חצור ומגידו עם יגאל ידין ובחפירות בתל ערד ובתל באר-שבע עם יוחנן אהרוני. ניהל חפירות בתל מיכל ותל גריסה ולאחרונה החל בחפירות בתל יפו.פירסם ספרים על שער העיר בארץ ישראל ושכנותיה, על חפירות תל באר-שבע, חפירות תל מיכל, וספר מסכם על הארכיאולוגיה של העיר.
Whether you’re artistically inclined or not, sometimes you just need to whip up an illustrative or entertaining image for a blog post or presentation. The tools on this list help you generate respectable graphics in a jiffy — design talent optional!
